סוף סוף הגיעה עת חנוכת המשכן והמזבח, ביום השמיני למילואים, העם שמח ולפתע – השמחה מושבתת במות שנים מבני אהרן ואלישבע. זו מכה מאוד כבדה, אבידה מאוד גדולה. שלא נדע מצער, כואב על כל אדם, שחלילה, נהרג, וכאן – בבת אחת נהרגו שניים וזו מכה כפולה. הכאב כבד מנשוא ויכולות להיות תגובות שונות, מצד כל אדם מבני המשפחה הקרובה – אבא (אהרן), אמא (אלישבע), האחים שנותרו בחיים (אלעזר ואיתמר), הדוד (משה) וכן גם במעגלי ההיכרויות הרחבים יותר. עם כל הצער והכאב, בני המשפחה הקרובה המשיכו בעבודתם. הם יכלו לשקוע בעצב ואף בדיכאון, אך יישמו בפועל "ובחרת בחיים". אהרון הוא אדם טוב לב, בעל לב חם ואוהב, מלא רגש ואכפתיות לגבי כל אדם, משכין שלום בין אדם לחברו, משתדל ומתאמץ לעשות זאת ובודאי עצוב לו מאוד על מות בניו, יש באפשרותו להגיב ולומר דברים שונים, אך "וידֹם אהרן" (ויקרא י',3).
מעיר כאן בעל הטורים (רבי יעקב בן אשר) בכל המקרא כולו מצינו רק שתי פעמים את המילה "וידום". בפרשה זו נאמר: "וידֹם אהרן" ובספר יהושע) י',13) נאמר: "וידֹם השמש". דבר זה בא לרמוז שלהשיג מדרגה של "וידֹם אהרן", הוא דבר היוצא מגדר הרגיל. כשם ש"וידום השמש" הוא מאורע יוצא מן הכלל, הפועל בניגוד לדרך הטבע.
ייתכן שבעת שתיקתו של אהרן הוא התכנס בתוך עצמו וחשב מחשבות שונות. טבעי שכאשר קורה דבר לאדם עולות שאלות שונות: למה זה קרה? למה זה קרה דוקא לי? ועוד. במדרש כתוב "היה אהרן עומד ותוהה: "אוי לי, כך עבירה בידי וביד בני שכך הגעתני". ייתכן שפנה בבקשה אישית ל-ה', כדברי השיר "העוז לחְיות": "ותזעק אז נפשי: אלוקי / תן בי כוח להתבונן / תן בי בינה לראות / תן בי נשמה להבין / ועימה – את העוז לחיות!".
רבי ישראל הופשטיין (המגיד מקוז'ניץ), בעל פירוש "נר ישראל" כתב על המילה "וידׁם" : התורה מעידה על אהרן, שלמרות שפגעה בו מידת הדין וניטלו הימנו שני בניו הצדיקים, לא חל בו שום שינוי, וכשם שהדומם )"וידם") אינו משתנה לעולם, כך גם אהרן נותר באמונתו ללא זיז כל שהוא. אהרן נשאר איתן ב- א"ב (=אמונה וביטחון) ודבר זה עשוי לסייע לאדם בהתמודדות עם כל צרה ובעיה (שלא תקרה).
הרב יוסף שאול הלוי נתנזון, בעל "שואל ומשיב" כתב: "אנשים בעלי אמונה ויראה, הקרובים אל ה' ואל תורתו, יודעים לקבל ולהשלים עם גזירה קשה שניחתה עליהם מן השמים. אדרבה, מאמינים הם שהכל מאת ה' וכל מה דעביד (=שעושה) רחמנא (= ה') – לטב (=לטובה) עביד (=עושה), וממילא גורם הדבר לחיזוק באמונה ועל ידי כך מתגדל ומתקדש שם שמים. לעומת זאת, אנשים קטני אמונה, ואינם חדורי יראה ב-ה' ובתורתו, להם תקשה ותכבד הגזירה מן השמים. קשה יהיה להם להשלים עימה והיא אף עלולה לערער את אמונתם החלשה בלאו הכי. זהו שאומר הכתוב: "בקרובי אקדש", היינו, גזירה שנגזרה על קרובי, הקרובים אל ה', גורמת ל"אקדש", לקידוש שמו ולחיזוק האמונה בו. ואילו "ועל פני כל העם", אצל המון העם שאינם בעלי מדרגה באמונה ויראת שמים, גורמת הגזירה ל"אכבד" – לכבדות ולקושי באמונת ה'".
ליפא אהרוני, מקיבוץ סעד כתב בשירו מי יודע דרך השכול: מי יודע דרך השכול?! / נוחת לפתע, / מבקיע את חומת הבית. / חותר מבעד לדלת / אינו מבחין, בין אמא לאבא, / בין אח לאחות, / בין בת לבן. / משאיר אותם כואבים, דואבים, בודדים / אין לו מעצורים, / אין לו רחמים. / הוא שובר, הוא מכה, הוא מצליף. / מי יודע דרך השכול?! / הוא צובע את השיער בלבן, / מכבה את המאור בעיניים, / משאיר קמטים על הפנים . / זורע עצב ויגון, / מורט את העצבים, / הוא חודר כליות ולב. / מכרסם, פוצע, מכאיב. / מי יודע דרך השכול?! / פורץ בסערה, / משבית כל שמחה. / מרבה תהיות, למה, מדוע. / אינו נותן מנוח בלילה וביום / גם אם נעלם, ולא נראה יותר / הוא שוכן בחדרי הלב / ,ואינו יוצא אף פעם. / אף פעם. / מי יודע דרך השכול ?!
בעם ישראל, יש, לצערנו משפחות שכולות שאיבדו בן (שהוא גם אח וגם דברים נוספים) ולעתים איבדו שניים ויש אף משפחות שאיבדו בפיגועים מספר בני משפחה.
רבקה גוּבֶּר כונתה על ידי דוד בן-גוריון, בשם אם הבנים לאחר ששכלה את שני בניה במלחמת השחרור. היא הפכה בעיני רבים בעם לסמל של אם שכולה שאינה נותנת ליגונהּ לגבור עליה ופועלת ללא הפסק למען קליטת העולים והחברה. כיום מכונה כך מרים פרץ (תיבדל לחיים ארוכים) שפועלת ומחזקת את האנשים עם כל הקשיים והעצב שהיו מנת חלקה.בראיון שערכה אמילי אמרוסי למרים שאלה: "יש לך תשובה לשאלה למה? למה דווקא את?" ענתה מרים: "אני לא יודעת למה הקדוש ברוך הוא הביא לי את זה לפתח ביתי. אין תשובה לזה. עם הכאב החריף הזה אני בוחרת בחיים".
במלחמת ששת הימים, שכלה תקוה בן חורין את שני בניה. "מי משניהם?" שאלה תקוה, שישבה במזכירות הטכנית ועבדה כרגיל, את חיים כשנכנס אליה לחדר בו ישבה. היא כבר הבינה מה הוא בא להגיד לה, ואז חיים ענה לה: "שניהם". 35
שנה אחרי, יושבת תקוה בן חורין בחדר האורחים בביתה הצנוע, בחברת המטפלת הפיליפינית שלה, אווה, ומנסה לאמץ את זיכרונה ולתאר את תחושותיה כששני בניה, עמרם ויוחנן, יצאו למלחמה שממנה לא שבו. משמיעה את דבריה באותו קול שקט:
"זה הדהד לי כל הזמן בראש: 'שניהם'. המושג הזה של 'שניהם' לא נתפס אצלי. למה שניהם?" [נחמן גלבוע, "הדף הירוק", (קיבוץ כפר מנחם) 11.4.2002]
על "שניהם" נכתב השיר: "כל הימים חיכתה, כאילו ידעה שנבוא / כל הימים שמעה רק את צעדינו / כאילו ידעה שנגיע / וכשבאנו אמרה: אל תפחדו, אני יודעת, אני חזקה / רק אמרו לי מי משניהם / ולנו לא נותר אלא לומר לה: שניהם".
בשעת צרה (חלילה) וכאב, צריך להשתדל ולהשתמש בדרכו של אהרן "וידֹם", אך בקשר לכבוד ה' צריך להשתמש בדרכו של דוד המלך שאמר: "למען יזמרך כבוד ולא ידֹם" (תהלים ל',13) על פסוק זה דרש רבי מנחם מנדל מקוצק: "אפילו בעוצמת הצער והכאב המשיך דוד המלך לזמר ולקוות לתשועת ה'".
"אהרן" בשעת אבלו "וידֹם" מלומר דבר מה, אך המשיך לעבוד ולחיות ולימְדנו דרך התמודדות, ביחד עם בני משפחתו. יהי רצון שלא נדע צרות ודברים עצובים, אך מהמסופר בפרשה על מות בני אהרן, ניתן להקיש גם לדברים אחרים שקורים ולהשתדל לאסוף את כוחות הגוף והנפש ולהתמודד בדרכים שונות ומגוונות: בבחירה בחיים, בהמשך עיסוק בעבודה, בהתנדבות ועוד, ביחד עם בני המשפחה, חברים ומכרים.
שבת שלום! שבת פרה. שבת מברכין לחודש ניסן עדנה ויג [email protected]