“לסייע לאנשים להתמצא בעולם היהדות”

“לסייע לאנשים להתמצא בעולם היהדות”
"חילונים צריכים ללמד חילונים יהדות". הספר כל אחד ממקומו
צילום: יח"צ

בזכות אירוע מביך מול הכותל המערבי, נולד ספר חדש ומומלץ בשם “כל אחד ממקומו – המדריך ליהדות מעשית”

ספר חדש בשם “כל אחד ממקומו – המדריך ליהדות מעשית”, נולד בגלל מבוכה של אדם חילוני מול הכותל המערבי. מדובר ביקיר שגב (38) פעיל חברתי שהגיע לפני כשנתיים לכותל המערבי עם שלושת ילדיו (כיום בני 11,9,7).

“שמנו פתק ועשינו סלפי”, הוא מספר, “אבל אמרתי לעצמי ‘מה עושים עכשיו עם הילדים?’. סביבנו היו אנשים דתיים שלהם יש מערכת הפעלה מובנית. גם הם וגם הילדים שלהם, הצטרפו לתפילה, או פתחו ספר תהילים. אבל למרות שכתלמיד במערכת החינוך הגעתי לכותל לפחות שש פעמים, לא ידעתי מה לעשות שם.

“זה מדהים כי מערכת החינוך משקיעה מיליארדים בתוכנית של זהות יהודית – הילדים מכירים אגדות חז”ל, משתתפים בבתי מדרש ואפילו לומדים מספר סוגיות תלמודיות. אבל בשנייה שאדם מגיע ללוויה, ויש סיכוי של קרוב ל-100 אחוז שכל חילוני יצטרך להגיד קדיש מתי שהוא, הוא לא יידע לעשות את זה. הוא יחוש בורות וזרות כמו שהרגשתי בצבא, כשחברים דתיים התחילו לשיר שירי שבת ואני מלמלתי מהצד. זו אותה הרגשה לא נעימה, שיש לחילונים כשהם באים בחגים לבית כנסת, לשמוע תקיעת שופר, אבל אין להם מושג מתי עומדים או יושבים, למה חלק מהטקסט נאמר בקול וחלק בשקט, ולכן בסוף הם מוצאים את עצמם משחקים עם הילדים ‘סטנגה’, בחצר בית הכנסת”.

“מיקור חוץ”. הכותל המערבי|צילום ארכיון:הקרן למורשת הכותל המערבי

גולני שלי

מאז שהיה ילד, שגב לא רגיל להתעלם מקשיים, אלא להתעמת איתם ולפרק אותם לגורמים. כשהיה בן 3, עבר תאונת דרכים וזרועו השמאלית נקטעה מעל המרפק. הוא לא טרח עד היום לברר את הפרטים שגרמו לכך. מבחינתו, הילדות שלו היתה סטנדרטית, עד כמה שיכולה להיות רגילה ילדות ביישוב מבועים. “מה זאת אומרת איפה זה מבועים?!”, נוזף שגב בחיוך, “זה ליד קלחים, על גבול עזה”.

למרות שמבחינת ביטוח לאומי קטיעה מהסוג הזה מזכה בנכות בהיקף 100 אחוז, הוא לא ביקש ולא קיבל הנחות בילדותו או בנעוריו. לתדהמתו, הרופא בלשכת הגיוס העניק לו פרופיל 21, והסביר שהדרך היחידה ללבוש מדים, היא כמתנדב בתפקיד עורפי, ללא טירונות, ובבסיס פתוח שבו חוזרים מדי ערב לבית.

שגב היה בהלם. “הייתי משוכנע שאני מקבל אישור להיות קרבי. הייתי בכושר טוב, כי התאמנתי הרבה שנים לפני הצבא. היתה לי מוטיבציה ולכן החלטת הרופא היתה בשבילי הפתעה”.

לא יודע איך להגיד לך בעדינות, אבל אתה סובל ממגבלה רפואית משמעותית.

“אין לי שום תודעה של מגבלה. זו גם הסיבה שאם מישהו רואה אותי עם קניות ומציע עזרה, אני נעלב. מה שיש לי זו לא נכות, אלא אוסף של תכונות, חלקן מגבילות וחלקן טובות – בדיוק כפי שזה להיות שמן אני לא מבין איך אפשר להיות חייל שמן, כשאי אפשר להתכופף ובטח שלא לרוץ”.

במקום להיעלב, שגב חזר לבית והתחיל להפציץ בכירים בצבא במכתבים שבהם הוא טען שלא הגיוני שלא לגייס מישהו כמוהו, חדור מוטיבציה ובעל כושר גופני מעולה. בהמשך המאמץ הוכתר בהצלחה חלקית והנער הצעיר גויס לצה”ל וקיבל תפקיד ביצועי ואחראי כמש”ק מודיעין בסיירת גולני. הוא גם סיים בהצטיינות קורס קצינים (ולאחרונה סיים בהצטיינות גם קורס מג”דים) במסגרת השירות הסדיר הוא בילה את הימים כאיש מודיעין ובלילות הצטרף לצוותים והתאמן עם הלוחמים בסיירת. אחרי כשלוש שנים מפרכות, אפילו הקצינים המורעלים ביותר של גולני, הבינו שמדובר בלוחם ללא שום מגבלה ולכן שגב הפך למפקד צוות באגוז, אבל אחרי כשלוש שנים נוספות, הוא פרש מצה”ל.

“המטרה שלי לא היתה קריירה צבאית, אלא היכולת לגעת בחיילים ולהשפיע עליהם. ברגע שסיימתי תפקיד של מפקד צוות, זה כבר לא עניין אותי ולכן הצטרפתי לצוות ההקמה של המכינה הקדם-צבאית בכפר אדומים”.

אחרי כשלוש שנים, ב-2003, שגב פנה לניר ברקת והקים איתו את “רוח חדשה”, ארגון ירושלמי שהציב לעצמו כמטרה לחזק את העיר ירושלים ולחבר אליה מחדש את האוכלוסייה הציונית הצעירה. . אחרי כשלוש שנים נוספות, בקיץ 2006, פרצה מלחמת לבנון השנייה שגב היה מפקד פלוגה בחטיבה המילואים עודד (“חטיבה 9”), שלחמה בגזרה המזרחית. הכשלים של המלחמה ההיא, גרמו לשגב, לחבור לקציני צבא נוספים כגון תומר בוהדנה ולארגן את המחאה נגד ממשלת אולמרט.

“זו בשום אופן לא היתה מחאה פוליטית”, מבהיר שגב בנחרצות, “עובדה שבניגוד למחאה של 2011, שהביאה את ראשיה לכנסת וזה בסדר גמור, במחאה שלנו, לא אני, לא תומר בוהדנה וגם לא אחרים, לא הצטרפנו לפוליטיקה. זה פשוט לא התאים לי, אבל ברור שאני אבידה קטנה מאוד לפוליטיקה.

“זו לא הצטנעות אני באמת לא טוב בזה ולא מבין עד הסוף את החוקים של המשחק, אני גם נעלב יותר מדי בקלות, אבל לא מזלזל בפוליטיקאים. לדוגמה, רועי פולקמן שהקים איתי את ‘רוח חדשה’ נבחר לכנסת וגם ניר ברקת הוא אדם פוליטי. יש להם סבלנות ועקשנות שאין לי”.

חתונה שוויונית

זה עשוי להפתיע, אבל את הספר החדש שאמור לשמש מדריך ליהדות מעשית, כתב אדם שמצהיר על עצמו כאתאיסט. “אני חילוני שלא מרגיש חסך באמונה. אני לא מאמין באלוהים. הסיפור הזה לא רלוונטי אלי. החילוניות שלי היא תפיסת עולם הגורסת שאין לה במה להתבייש מול התפיסה דתית. אבל גם החילוני הכי משכיל בעולם, שבטוח ביהדות ובזהות שלו. כאשר הוא נתקל בטקס דתי הוא מרגיש חסך. את זה הספר אמור לפתור.

“הספר החדש כמובן לא נועד חלילה להחזיר בתשובה, אלא לסייע לאנשים להתמצא בעולם היהדות. אני רוצה שראש השנה יהיה יותר מארוחת ערב חגיגית. ארון הספרים היהודי, כמו גם חנויות הספרים, מלאים בספרים על הרעיונות של יהדות, ובספרים שמנתחים ספרי אחרים, אבל כמעט ואין אף ספר ספר על הפרקטיקה.

:לפני כארבעה עשורים, הרב ישראל לאו, דודו של הרב בני לאו שכתב איתי את הספר, חיבר את ‘יהדות הלכה למעשה’.

מדובר בספר שניסה לתת הדרכה, אבל היום הספר הוא ארכאי ומניח שיש לקוראים ידע מוקדם שאין להם. לכן יצרנו את ספר ההדרכה הזה, שכולל למשל אפשרות לסרוק ולהשמיע קטעי סאונד, כדי שתדעו איך לבטא את מילות הקדיש, כי גם הניגון וההטעמה של המילים חשובות. נתנו ממש הוראות הפעלה ‘ברחל בתך הקטנה’. למשל האם בתקיעות שופר של ראש השנה עומדים או יושבים, האם צריך כיפה או לא”.

"חילונים צריכים ללמד חילונים יהדות". הספר כל אחד ממקומו|צילום: יח"צ
“חילונים צריכים ללמד חילונים יהדות”. הספר כל אחד ממקומו|צילום: יח”צ

הבחירה של שגב ברב בני לאו היא מרתקת. לכאורה, אם מדובר באדם שאינו שומר מצוות, היה צריך לצפות ממנו לחבור לרב רפורמי או קונסרבטיבי, מאחר וחילונים, כמו רפורמים או קונסרבטיבים, לא מחויבים לשמור את כל המצוות. הרב בני לאו לעומת זאת, הוא כידוע רב-אורתודוכסי שמחויב להלכה.

“אני חילוני, אבל לא רפורמי”, אומר שגב ויוצר אבחנה מעניינת. “הרפורמים רוצים לשנות את ההלכה, אבל אין לי שום רצון או שאיפה לשנות את ההלכה שעומדת במקומה. אני לא מתיימר לשנות הלכה, וכחילוני ההלכה היא לא סמכות עבורי, לכן מותר לי לבחור מההלכה את מה שמתאים לי לעשות. אין לי שום ויכוח עם האורתודוקסיה. בספר הרב בני קובע מבחינתי מה ההלכה אומרת, אבל אני לא מחויב לפעול על פיה. אני אבחר לקיים מה שמתאים בעיניי, ולהוסיף ליהדות את מה שארצה.

“מקור הסמכות שלי הוא האני הפנימי שלי, ולכן לצד קטעי התפילה בספר, בחרתי להוסיף למשל שיר של מאיר אריאל, קטע של ביאליק, או יצירה של המשורר אליעז כהן מגוש עציון. אבל הספר מבוסס על ההלכה היהודית ולכן כאשר מדברים על עלייה לתורה למשל, נציין שברוב בתי הכנסת לא מקובל להעלות נשים לתורה, בלי להיכנס לשאלה הדתית האם הדבר מותר או אסור.

“הדוגמה הטובה ביותר לצורך הבנת הספר היא חתונה – ידוע שחלק גדול מהציבור החילוני לא מתחבר לטקס, מאחר ויש בו מימד לא שוויוני. החתן מכסה את פני הכלה, שמובלת לחופה ואז הוא מקדש אותה והיא לא אומרת מילה, ובטח שלא מקדשת את החתן. הרב בני התעקש לשמור על ההלכה היהודית, ואני חושב שבצדק.

“אבל בכל זאת הוספנו הצעות לאלמנטים שיוצרים שוויון שלא מנוגדים להלכה. לדוגמה, כמו שהחתן מכסה את פני הכלה, היא יכולה לכסות אותו בטלית. את החופה למשל יכולות להחזיק נשים. בטקס היהודי האישה איננה מקדשת את האיש, אבל היא יכולה לשאת דברים לפני הקהל, בתום החופה או לפניה. יש אופציות להעשרת הטקס, להפוך אותו לשוויוני, מבלי לפגוע בהלכה. הספר נועד להתמודד עם תחושת הבורות והמבוכה של חילונים ולתת להם מספיק בטחון עצמי לתבוע בעלות על הטקסים, בלי להתחמק מהם או לעשות להם “מיקור חוץ” לחובשי כיפה. אבל כשמורה מלמד תפילת הדרך בבית ספר חילוני קמה צעקה שזה ניסיון להחזרה בתשובה.

“זו בדיוק הבעיה, גם כשמלמדים מסורת, זה הדתי שמלמד חילוני, במקום שמורים חילונים יידעו וילמדו בעצמם. אתה לא צריך להיות דתי עם כיפה כדי ללמד חילוני. אני חושב שחילונים צריכים ללמד חילונים יהדות, אבל אני חושב שעד היום היה מצב שנוח לשני הצדדים: החילונים קיבלו פטור גורף, והדתיים נהנו מהעובדה שיש להם המונופול על הדת”.


כתבות שתשמחו לקרוא

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *