לא לפחד מהפחד

לא לפחד מהפחד


כשהצער הפרטי מתמזג עם הצער הכללי הרי הוא מתועל לטוב, מתקדש, מתעלה. משה שרון מבקש מאתנו להתבונן על המסעות שעברנו ולמצוא בהם את הריפוי

פרשה עם שליחות / מסעי

בפרשת השבוע, פרשת מסעי, אנחנו מקבלים תזכורת ממשה רבנו על 42 המסעות שעברו עם ישראל במדבר. מאוד נחמד, אבל למה זה מעניין אותנו, אלפי שנים אחרי, מהיכן להיכן נסעו ומה היו שמות המקומות בהם חנו? נדמה לי שחז”ל תמימי דעים: משה רבנו עושה לעם ישראל ולנו תזכורת, מעין “חיים שכאלה”, על מה שהם ואנחנו עברנו במדבר בכדי לא לשכוח, לא לפספס, לדעת להוקיר את הדרך שעברנו. מדוע דווקא עכשיו? כי אנחנו מסיימים את ספר “במדבר” ועומדים להכנס לארץ ישראל. ספר דברים הוא הרי נאום שנושא משה לפני הכניסה לארץ ישראל. זה בדיוק הזמן ל”סיכומים”.

לדעת להוקיר את הדרך שעברנו | צילום pixabay
לדעת להוקיר את הדרך שעברנו | צילום pixabay

רק תזכורת? רק סיכום? לא. רבי תנחומא ממשיל את סיפור המסעות למלך שיצא עם בנו האהוב למסע ארוך בכדי לקבל טיפול רפואי. בסיום הטיפול חוזרים המלך ובנו באותה הדרך והמלך מראה לבן את כל התחנות בהן הם חלפו ואת השלבים שהם עברו מאז צאתם למסע. יחד הם נזכרים בתהליך שהבן עבר עד לרפואתו השלמה ומבינים כיצד כל תחנה הייתה הכרחית. גם התחנות הקשות.

אם כך, מתעוררת השאלה – ממה בדיוק נרפאנו במהלך המסעות שארכו ארבעים שנה במדבר? במה היינו חולים?
האדמו”ר מסלונים עונה כך: “כי הנה מ”ב (42) המסעות היו כדי להעלות את ניצוצות הקדושה שהיו ביד הקליפה בכל אותם מקומות. וזה אומרו “אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו ממצרים”, דכשם שעניין יציאת מצרים היה להעלות את כל ניצוצות הקדושה שנפלו ביד הטומאה והיו שבויים במצרים, שבצאת ישראל ממצרים עלו עמהם כל ניצוצות הקדושה שהיו שם וחזרו למקורם בקדושה, כמו כן כל מ”ב המסעות במדבר הגדול והנורא היו כדי להעלות את ניצוצות הקדושה שהיו מפוזרים בכל אותם מקומות”

דבריו מצריכים ביאור כמובן. נתחיל בביאור כללי ונעבור לקשר אל חיינו כאן ועכשיו:
לכל עם, כך לפי המקובלים, יש תפקיד מסוים אותו הוא אמור לעשות בעולם. עם ישראל, לפי התפיסה הזו, לא אמור להיות זה שמפתח את הכדורגל או את האדריכלות, בשביל זה יש את הגרמנים והאיטלקים. התפקיד של עם ישראל הוא להנחיל לעולם רוחניות, קדושה, להיות עם סגולה ודוגמא לערכי אמת ויושר לכל העולם. אי לכך, מפותחת אצלו הרוחניות על פני תחומים אחרים.

תיקון עולם
אלא, שבכדי לתקן את העולם, אנחנו צריכים במהלך ההיסטוריה להתערבב עם הרצונות, התרבות, הרוח של אומות העולם, בשפה של המקובלים נקרא התהליך “ללקט ניצוצות”, אורות, תכונות, כוחות, שאין בנו אבל יש בהם. איך עושים את זה? עושים “בצורת” כדי שבני יעקב ירדו מצרימה, יספגו שם תכונות גסות, ארציות, שלא קיימות בעם ישראל מטבעו, ישתקעו שם עד שלא ניתן יהיה כמעט להבדיל בינם ובין המצרים כי התכונות התערבבו ונספגו – ואז מוציאים אותם ממצרים, ביד חזקה ובזרוע נטויה.

להבין שכל המסעות לא היו לשווא | צילום אתר pixabay
להבין שכל המסעות לא היו לשווא | צילום אתר pixabay

הגלות האחרונה, שארכה 2000 שנה שלחה אותנו לכל קצוות תבל. אין מקום בעולם שיהודי לא הגיע אליו. ספגנו הכל.
עכשיו, בשלב הבא, צריך לצרף את כל הניצוצות הללו, התאוות, הרצונות והדעות אל הקדושה. במקום עבד של פרעה – להיות עבד של ה’.

איך זה בא לידי ביטוי בשמות המקומות שמופיעים בפרשה? בואו ניקח דוגמא שתהיה לנו קלה לפירוש והבנה – לאחד המקומות שעם ישראל חנו בו הם נותנים את השם “חרדה”. למה לא “גבעת הסביונים”? למה חרדה? כותב רבי לוי יצחק מברדיצ’ב – “שבמקום ההוא הייתה בחינת יראה רעה, וישראל העלו את המדה הזאת אל הקדושה, לחרדה דקדושה”.

נסביר: לעם ישראל יש אמונה חזקה שמה שקורה מגיע מאת השם לטובה, כך האמין יוסף בבור וגם כשזרקו אותו לכלא – אבל במהלך גלות מצרים חדרו אליהם ספקות, חסרון אמונה, מחשבה שאולי המציאות הרעה היא באמת רעה. שאולי העולם לא כזה טוב. ואז יצאו ממצרים וראו ניסים גדולים, אבל חסרון האמונה השורשי שדבק בהם היה חייב תיקון, ריפוי, והוא בא לידי ביטוי בצורת חרדה.

צ’יפרלקס או אמונה

נו, אם יש חרדה אז לוקחים כדור, ציפרלקס או משהו אחר, לא?
לא. החרדה היא ביטוי לקליפה, לחסרון אמונה, למשהו שמסתיר את הקב”ה. לא צריך להעלים חרדה או להשתיק את הסימפטומים שלה. אמר לנו האדמו”ר מסלונים

שצריך לחבר את הניצוץ הזה לקדושה. איך עושים את זה?
א. לא חרדים מהחרדה, לא מפחדים מהפחד – הפחד הוא הרי עדות, סימן, שאני צריך להתחזק באמונה, כי אם הייתה לי אמונה חזקה אז הייתי אומר כמו דוד המלך “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עמדי”. הפחד הזה הוא דחף להתחזק באמונה.
ב. ממירים את הפחד מגורמים חיצוניים לפחד מהקב”ה. או כמו שכתוב בספר “חובות הלבבות”: מי שמפחד מהאחד לא מפחד מאף אחד.

מי שמפחד מהאחד לא מפחד מאף אחד | צילום pixabay
מי שמפחד מהאחד לא מפחד מאף אחד | צילום pixabay

עכשיו אתם מבינים למה אחד המסעות חייב להיקרא “חרדה”? כי שם הם תיקנו מקום גס, מקולקל בתוכם והעלו אותה למדרגת “חרדה קדושה”. שלמה המלך ביטא זאת במילים “אשרי אדם מפחד תמיד” – באמת? טוב לאדם שיפחד תמיד? אז חז”ל מפרשים מיד “בדברי תורה כתיב” או במילים אחרות: ממה אתה מפחד? ממה אתה חרד? שיקרה משהו? שלא יקרה משהו? אלו פחדים מיותרים, הרי העולם שלנו מלא במהמורות ומכשולים וכמו במשחק מחשב – כל מפלצת שאתה מנצח – אתה עולה בדרגה. אז תתעל את הפחד שלך למקום הנכון – כן תפחד, אבל ממה? מלאבד את הקשר עם ה’, מלאבד את החיבור לתורה, לעם ישראל, לנצחיות. במקום זה –

ממה אתה מפחד? מג’וקים.
ארצה לתת עוד דוגמא ברשותכם, שקשורה לחודש אב ולעצב על החורבן. מורי ורבי, הרב מרדכי שיינברגר אמר באחת מהרצאותיו על חודש אב שעצב זה דבר טבעי, שכל אדם מרגיש לפעמים עצב ודכדוך. אלא, שמה היהדות עושה? היהדות מנסה לעזור לך לקדש, להעלות את העצב הזה מדרגה. במקום להיות עצוב על עצמך, ועל זה שחסר לך דבר זה או אחר – בוא והצטער את צער השכינה, את צער עם ישראל, את הצער על חורבן הבית.

ואיך זה עוזר לאדם? זה מוציא אותו מהצער הפרטי על עצמו. שאיזה דפוק אני, וזה בגלל שההורים שלי לא נתנו לי אהבה, ואני תמיד אהיה לבד. זה צער מסוכן. צער זה דבר חיובי כשהוא מחובר לכלל, כשהאדם רואה רק את עצמו, הצער עלול להפוך לדיכאון ולהפיל אותו שוב ושוב. כשהוא מצטער בצער חבירו או בצער עמו לעומת זאת – הרי זה צריך לגרום לו לקום ולעשות.

להחליף את החרדה בבטחון | צלום pixabay
להחליף את החרדה בבטחון | צלום pixabay

במילים פשוטות – כשהצער הפרטי מתמזג עם הצער הכללי הרי הוא מתועל לטוב, מתקדש, מתעלה.
עכשיו אתם מבינים מדוע טורח משה לחזור על כל המסעות? הם עברו הרי ריפוי אמיתי, מסע עמוק בנפש, בתאוות, בטעויות, בחטאים. המדבר היה שלב ביניים בין המצרי שבכל אחד מאתנו לבין המדרגה הבאה – מדרגת יהודי בארץ ישראל.

ואני? איך אני מקדש את הנפילות שלי? איך אני מתמודד עם המסעות שעברתי בחיים? לשווא חוויתי אותם?
זו המשימה שלכם ושלכן השבוע:
להתבונן על המסע שעברתם ולחפש את הריפוי, את הקדושה.
בהצלחה.
אודות משה שרון: http://www.mo6.co.il/odot_moshe_sharon


כתבות שתשמחו לקרוא

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *