“העמידה בצפירה היא קונפליקט שניתן לפתור בקלות”

“העמידה בצפירה היא קונפליקט שניתן לפתור בקלות”
למצוא פתרון. חרדים צילום: pixabay.com (למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה)

נמצא פיתרון הלכתי, המאפשר לחרדים לכבד בזמן הצפירה את זכרם של הנופלים ביום הזיכרון לחללי צה”ל ונפגעי פעולות האיבה

מאמר דעה של הרב אלדד יונה

אחד הנושאים שנתפסים, לפחות, כמעמיקים את השסע בין המגזר החרדי לזה החילוני הוא סוגיית העמידה בצפירה ביום הזיכרון לשואה וביום הזיכרון לחללי צה”ל ונפגעי פעולות האיבה. אני מאמין שהדרך לגישור בין שתי עמדות מנוגדות כגון בנושא זה מתחילה בהבנת נקודות המבט השונות של כל מגזר, ניתוחן, ולאחר מכן בחינה עד כדי כמה באמת הקונפליקט בלתי נמנע.

נתחיל בהשקפה המקובלת בעולם החילוני, שלפיה יש לכבד את הנופלים, והדרך לכבדם היא באמצעות הקדשת שתי דקות דומיה לזכרם. אדם שאינו עומד בצפירה בעצם מבזה את זכר הנופלים.

ומנגד, רוב הציבור החרדי יסכים עם כך שיש לכבד את זכר הנופלים, אך יחלוק על הדרך החילונית לעשות זאת. החרדי הממוצע יטען שהדרך לכבד יהודי שנפטר היא באמצעות “אזכרה יהודית”, הכוללת בין היתר אמירת אשכבה וקדיש, ולא עמידת דום שהיא בעצם מנהג כבוד שנלקח מהגויים. העתקת מנהגי הגויים, כך יטען החרדי, היא עבירה מהתורה שכן התורה עצמה אסרה לחקות את מנהגי הגויים. טיעון נוסף הוא שיום הזיכרון לשואה נקבע בסוף חודש ניסן, חודש שבו על פי ההלכה היהודית אסור להספיד, והרי יום השואה כולו הוא יום של הספד. הרבנות הראשית, אגב, קבעה את צום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי, ובעצם למעין “יום הזיכרון הדתי” לשואה.

למצוא פתרון. חרדים צילום: pixabay.com (למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה)
למצוא פתרון. חרדים
צילום: pixabay.com (למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה)

מבחינת הסתכלות “דתית”, מובן מאליו שהדרך בה בחרו מקבלי ההחלטות בשנותיה הראשונות של המדינה לציין את זכר הנופלים אינו האופטימלי – הן מבחינת דרך ציון זכרם והן מבחינת התאריך של יום השואה. אולם, כיום מצב זה הוא כבר מצב נתון, שפרט להיותו מגובה בחוקי הכנסת, כבר נשתרש תרבותית במדינת ישראל כמעט 70 שנה. כעת, ליהודי שומר המצוות יש שתי אופציות: לכעוס על הבחירה הלא מוצלחת (מנקודת מבט דתית) של מקבלי ההחלטות בשנותיה הראשונות של המדינה ולהפוך את אי ההסכמה הנקודתית לגבי אופן ציון זכר הנופלים להחרמה כללית של עצם ציון זכרם, או להשאיר את הקונפליקט כקונפליקט נקודתי העוסק רק בדרך ציון הזכר ולא בעצם ציון הזכר.

לעניות דעתי, בחירה בדרך הראשונה איננה נכונה, גם מנקודת מבט דתית. ראשית, האדם שומר המצוות יודע את חשיבות הציווי “ואהבת לרעך כמוך” ואת האיסור לפגוע ברגשות הזולת. נכון, בעולם מושלם מבחינת שמירת ההלכה דרך ציון הנופלים היה יהודי יותר, אבל, בהיות שחלקים גדולים בציבור מרגישים עצמם פגועים מאי עמידה של חלקים אחרים בצפירה, שכן נורמה זו כבר מושרשת בציבור, מדוע לפגוע ברגשותיהם? שנית, האדם שומר המצוות יודע כמה חילול ה’ הוא חמור. הרי מה גורמים מעשים כגון אי עמידה בצפירה לתודעה הציבורית? הם משניאים על הציבור החילוני את ציבור יראי ה’, ובעצם עלולים לגרום לציבור הרחב לטעות ולחשוב שתורת ישראל מזלזלת חלילה בכבודם של הנופלים.

ישאל השואל, אבל מה נעשה עם שתי הבעיות ההלכתיות שצוינו למעלה? ראשית, בקשר לבעיה הראשונה (של חיקוי דרכי הגויים) יש פוסקים רבים הסוברים שבהיות שמנהג העמידה בצפירה הוא מנהג גויים שיש לו סיבה והגיון, הרי שאין איסור לחקות את הגויים לגביו. שנית, גם אם תיאורטית אדם מסוים הולך לפי פוסקים אחרים הטוענים שבכל זאת יש כאן בעיה של חיקוי דרכי הגויים, הוא יכול לפחות להימנע מלשהות במקום ציבורי בשעת הצפירה, או לפחות להסביר את התנהגותו לאנשים שסביבו ולהדגיש בצורה ברורה שהוא מכבד את זכר הנופלים, אבל בדרך יהודית יותר. התנהגות כזו תפגע פחות ברגשות הזולת ותגרור פחות חילול ה’. שלישית, בקשר לתאריך של יום השואה, איש לא חייב את האדם לקחת חלק פעיל בהספדים, הוא יכול פשוט לעמוד בצפירה ולהימנע מטיולים ובילויים וכד’, בדיוק כשם שנמנעים לשמוע מוסיקה בסוף חודש ניסן עקב אבלות ספירת העומר ולא חוששים שזה נחשב כמו הספד (שכן הספד פירושו עשיית פעולה של הספד, ולא הימנעות מפעולות שמחה).

הרב אלדד יונה, הוא חבר מועצה באגודת הסטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה


כתבות שתשמחו לקרוא

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *